בכ"ח באייר תשכ"ז, 7 ביוני 1967 בקע ממכשירי הקשר של לוחמי חטיבת הצנחנים קולו של מפקד היחידה מוטה גור "הר הבית בידינו" ועידן חדש החל לו בהר הבית, אחרי כמעט אלפיים שנה של שלטון זר, המקום הקדוש ביותר חזר לידיו של העם היהודי.

בימים הראשונים שלאחר השחרור עלו אלפים להר הבית, משפחות משפחות שעלו לרגל לירושלים, עלו להר הבית לחגוג את שחרורו. אם תשאלו את אבא או סבא, ייתכן שתגלו שגם הם ביקרו על ההר בימים הראשונים שלאחר השחרור.

אלא שאז החלה נהירה דווקא לכותל המערבי וזרם המבקרים העולים להר הבית הלך ודעך, מסיבות פוליטיות כאלו ואחרות.

אט אט קמו להם ישראלים בודדים שלאחר מכן גם התאגדו לארגונים שונים, שקראו לעלות להר הבית ולהחזיר את השליטה היהודית והריבונות למקום.

הכניסה להר הבית באותם ימים הייתה ??? (עם/בלי ליווי משטרתי וכדו') ובודדים בלבד עלו אל ההר. משך שנים ארוכות התחושה הייתה שהפעילות לא מניבה פירות ויהודים בודדים עלו אל ההר מתוך חיבור למקום

במהלך שנות ה-90, התגברו ניסיונות של יהודים לעלות להר הבית, במיוחד על ידי קבוצות דתיות שהחלו לפעול להחזרת התפילה היהודית להר. במקביל, התרחשו עימותים ומתח בין יהודים למוסלמים סביב שאלת הריבונות והזכויות הדתיות בהר.

בשנת 2000 נסגר הר הבית לכניסת יהודים למשך שלוש שנים ועם פתיחתו מחדש, המציאות בהר הבית הפכה לחידוש מרענן. אט אט הצטרפו רבנים נוספים לפעילות למען ההר, עוד ועוד יהודים עלו להתחבר למקום הקדוש ביותר לעם היהודי

אלא שאז החלו גורמים איסלמים קיצוניים להאשים את היהודים ב" לפעול נגד עליית היהודים. הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית בראשותו של ראדד סלאח מימנה מדי יום הסעות לפעילים ופעילות שקיבלו משכורת כדי לשבת בהר ולהציק ולפרוע ביהודים העולים, במטרה להפוך את חווית העלייה לסיוט ולמנוע מאנשים לעלות למקום

המצב בהר הלך והדרדר, הקושי בעלייה הלך וגדל וזכויות היהודים הלכו והצטמצמו. המשטרה צימצמה את גודל הקבוצות, עד שבשפל עלו חמישה אנשים בלבד בקבוצה ועד שהקבוצה לא יצאה מההר, לא אישרה המשטרה את עלייתה של קבוצה נוספת. מי שמלמל תפילה היה נעצר ואפילו היה מי שהשוטר חשד בהם שהם לא באמת שוחחו בטלפון אלא התפללו וגם הם נעצרו לתחנת המשטרה למשך שעות ארוכות.

עד שבשנת 2015 נכנס לתפקידו שר חדש לביטחון פנים – גלעד ארדן, והוא מצהיר בכנס ירושלים: "הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי ורק לעם היהודי".

האמירה הזו מקבלת גם ביטוי מעשי. ארדן מביא החלטת ממשלה שמוציאה את הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית מחוץ לחוק, המשרדים שלהם נסגרים, הציוד נתפס והכספים מוחרמים. חבורות הצעקנים והצעקניות מורחקות מההר ואינן מורשות עוד להיכנס לתוכו

ובמקביל, מפקד מרחב דוד במשטרה דאז (דורון תורג'מן) מכנס את נציגי הארגונים הפועלים לעליית יהודים להר הבית ומבקש להקים צוות משותף של נציגי העולים והמשטרה, שיבחן את הבקשות הדרושות טיפול ויפעל לשיפור תנאי העולים להר.

אט אט גדל מספר העולים בקבוצה מעשרה בלבד בתקופת השפל – ללמעלה ממאה יהודים בקבוצה, במקום קבוצה אחת – שש ואפילו שבע קבוצות במקביל, זמני ההמתנה בחגים מתקצרים משלוש שעות לדקות בודדות, הבידוק נעשה פשוט יותר ומרחב הכניסה הופך משביל צר לרחבה גדולה ומוצלת.

בהמשך מתחילות להתקיים גם תפילות על ההר, קודם ביחיד, אחר כך במניין, בלחש ואחר כך בקול, בהתחלה מזמור תהילים ואחר כך תפילת שחרית מלאה, אט אט מצטרפים גם חזרת הש"ץ וברכת כהנים, קדושה וקדיש ובחגים גם הלל ומוסף.

להר הבית עולים היום עוד ועוד יהודים. רבנים ושרים, ראשי ישיבות וחברי כנסת, ראשי ערים, חברי מועצות, אנשי עסקים, משפחות עם ילדים, בר מצוות, חתנים וכלות ביום חופתם ואבלים שסיימו את תקופת האבל על יקיריהם. הר הבית הופך למקום תפילה אליו עולים אנשים להודות להשם ביום שמחתם וכדי להתאבל על ולהתפלל בזמני קושי.

אם תגיעו היום להר הבית, תתקבלו בכניסה על ידי שוטרים חביבים ומאירי פנים, בכניסה ימתינו לכם נעלי בד מיוחדים, תוכלו לשתות כוס מים קרים ולשמוע הסברים על הסיור, כאשר לצידכם דגם מפואר של בית המקדש ומהצד השני תמונה מפוארת של אבן השתייה.

בתוך ההר תקבלו הדרכה מקיפה על ההיסטוריה היהודית בהר הבית, כשלידכם מניין תפילה שחרית או מנחה, ובעוד כמה מטרים תוכלו להאזין לשיעור תורה. שגרה יהודית על ההר.